אסטוניה: המורשת ההרוסה של האימפריה הרוסית

אנשים רבים אוהבים לזרוק אבנים לעבר אמא רוסיה, שלדבריהם מפעלים נרקבים כאן, ומה שעבד תחת הצאר, ואז תחת המשטר הסובייטי, נקבר כעת בצורה מסודרת. התעשייה נעלמה, מפעלים ענקיים הפסיקו לעבוד במלוא יכולתם, וכעת שטחים אלה גדלים באיזור טחב, ומושכים אליהם את שקעי החברה והמכורים לסמים. האם זה רק במדינה שלנו, ובאירופה אין דוגמאות כאלה? ובכן, נסעתי לאסטוניה וראיתי במו עיניי את השממה של בית החרושת הגדול שהיה מפורסם ברחבי אירופה, אך היותה בידי איחוד אחר לגמרי, משמשת נטל נוסף. אפילו השבדים לא יכלו לשלוף את הענק הטובע מאסטוניה מהמשבר, והיום יהיה סיפור טרגי מפורט על כך.

אי קטן, הממוקם במפלי נארבה על נהר זהה, משך אליו תמיד תעשיינים, הוקמה כאן מנסרה בתקופות שבדיות, לימים השתמש המסדר הלובי במיקומו העדיף לטובת טחנות מים, ורק באמצע המאה ה- XIX הגיע לכאן לודוויג קנופ. בהסתמך על ייצור חשמל זול מנחלי מים נופלים, החליט לבנות את אחת מטחנות האריגה הטובות באירופה.

ובכן, מה? אנרגיה הועברה כמעט ללא עלות, שאפשרה להפחית משמעותית את עלות המוצר ללא אובדן איכות, והגישה הישירה לים היוותה בונוס, מה שאיפשר למסור ציוד יקר וחלפים נחוצים למפעל בעלויות מינימליות. אין זה מפתיע כי חומרי הגלם המיוצרים על ידי מפעל קרנהולם היו מוערכים בכל רחבי העולם ובעלי תו איכות מיוחד, וניתן היה לרכוש את המוצר המתקבל במחיר מתון מאוד ואפילו מציאה.

הפרויקט של אזרח מדינה גרמנית שנשאב לחזקתה של האימפריה הרוסית והתאהב במדינה מתפתחת זו היה פשוט מרשים. לאחר שצבר את הניסיון הדרוש במפעלים תעשייתיים כאלה במנצ'סטר, קנופ החליט להקים קומפלקס תעשייתי משולב בעיר בנווה, שכולל לא רק את הייצור, אלא גם את הרובע המינהלי והמגורים.

לכן בבניית קרנהולם התגשם הרעיון הפילוסופי והארכיטקטוני של עיר העתיד העתיד, הפופולרית כל כך בסוציולוגיה של המאה ה -19 ובכרזות הפרסום של העשרים ואחת. כמובן שמסתכלים על הפרויקט כולו מנקודת המבט של המודרניות ודרך אבק הזמנים, קשה לדבר על פריצות דרך טכנולוגיות ופתרונות מיוחדים, אבל בואו ניקח מילה של היסטוריונים. יתרה מזאת, תוכניות גרנדיוזיות התרסקו למציאות הקשה שאורגנה על ידי השלטון המקומי.

ובכן, כדי שתבינו סוף סוף כמה חשובה היצרן הזה בחיי העיר אסטלנד והאימפריה הרוסית, אני אומר שאוכלוסיית נארבה עד שנת 1910 בקושי הסתכמה בשלושים אלף, ואילו לטובת קנופ והייצור שלה, קצת יותר מעשרת אלפים עבדו כלומר שליש מהעיר, תוך התחשבות בילדים ופנסיונרים.

וכדי לטבול את עצמנו עוד יותר באווירה של המפעל שנוצר ולחוש את כל תלאות עבודתו של עובד רגיל, אספר לכם על אחת השביתות התעשייתיות הראשונות באימפריה הרוסית, שירדה בהיסטוריה תחת השם “קרנהולם”.

בקיצור, בשנת 1872 פרצה מגיפה של כולרה בשטחה של אסטוניה, שהגיעה גם היא לאורגים מקומיים. מחשש להתפשטותו המהירה בתנאים הקיימים פנו כמה מאות עובדים להנהלת המפעל בבקשה להתפטר, מבלי לחכות לסיום החוזה. הם החליטו לספק את ההחלטה הזו, ואיתה השמועה על המחלה השוררת על האורגים הופצה ברחבי בית החרושת.

מטבע הדברים, מדינה כזו במפעל להרכבת העיר דווחה למושל אסטלנד עצמו, והוא מיד שלח לשם את ד"ר פלק לבחינה נאותה ועצמאית של מומחים. לאחר שביקר בקסרקטין ובבתי החולים בקרנהולם, הסיק הרופא מסקנות מאכזבות.

בצריפי אחוזת יוללה תנאי המחיה היו ירודים, העובדים ומשפחותיהם התגוררו בתנאים צפופים מאוד, והרופא שנראה "באור" ראה שנים עשר מיטות בחדרים שבהם הבריאים שכבו עם החולים. בלגן נורא שלט בחצר הצריפים, הקווים היו עמוסים, אי אפשר היה להתקרב אליהם. אנשים, שלא היו נבוכים מהמעגל הקרוב ביותר שלהם, מילאו את הצורך שלהם היישר בחצר, היה מזבלה פתוחה ועמוסה, וכל הבוץ זרם סביב האזור והפיץ ריח בלתי נסבל.

לאחר שנודע לו, הורה המושל לפקח על ההקנריך המקומי (שקול את הבוס) להעביר את העובדים לחצרים אחרים, לנקות את החצרות ולחטא את הקווים. בנוסף, אורגי קרנהולם, המשתמשים בתיק שהפך היטב, הביעו מורת רוח מהשגרה הפנימית של מפעל קרנהולם. אז אני בוחן את הדו"חות לראש הז'נדרמריה המחוזית בוודאות שהדרישות הבאות הוצגו על ידי אורגי קרנהולם לממשל המפעל:

- הגדילו את הפסקת הצהריים במקום שעה עד 1.5 שעות.

- להתחיל את יום העבודה לא מחמש בבוקר, אלא משעה 5:30.

- הגדל את התשלום עבור פיסת חומר ב 50 ארשין ל 40 קופיקות.

- עונש על פירוק חלקי המכונה בהתאם לעלות שלהם (לפני כן נלקחו מהם יותר).

- עבור עבודה לקויה וייצור קטן לא בסדר, אלא לפטר מהמפעל.

- יש לחסל את הפרמדיק פאלקין מבית החולים במפעל.

- החלף את עמדתו של ראש המטפל פיטר סיאק.

- אל תנכה כסף מפנקס החשבונות ללא הסכמת העובד (פנקס החשבונות דומה כעת לכרטיס בנק).

- תן לילדים במפעל יותר זמן ללמוד בבית הספר.

החלו משא ומתן ממושך, שכלל את הממשלה האזורית ואת בעלי מניות החברה ממוסקבה, בזמן שההליכים נמשכו, התפטרו כמעט 500 איש. כתוצאה מכך עמדו בדרישות הקבועות של העובדים למעט שתי נקודות. הם השאירו שכר באותה רמה, מכיוון שזה היה תלוי במחירי השוק ברחבי האימפריה, ופיטוריו של פלדסין פלדסין - כולם פשוט ראו בקשה זו לא רצינית עבור אותה רמת משא ומתן. מגיפת הכולרה החלה להיעלם, מכיוון שננקטו צעדים למאבק בתנאים לא צבאיים, ועובדים שעזבו בעבר את המפעל חזרו.

אך מה מהות השביתה? הדרישות שהציבו האורגים תוכננו ליישם בהדרגה, ולכן מחשש לעיכובים ומעיכובים, מישהו התחיל שמועה שהם הולכים שולל וכי אף אחד מההסכמים שהושגו לא יבוצע. מרד חדש התעורר לאורך הייצור, והפריקי במיוחד קרא שוב להנהגה לתת דין וחשבון. אורגים נאמנים ביקשו להרגיע את מנהיגי ההתנגדות הזו ולתת להם לעבוד בשקט.

עמדה ליד ההגה של מכונה תעשייתית החליטה לא לסרב לבקשה זו והכניסה זוג אנשים לכלא בעיר, אך החלטה זו הייתה הקש האחרון בכוסותיהם של אלה שלא מסכימים. לאחר שניקזו כוסות של חוסר שביעות רצון שהושלמו עד אפס מקום, הם התקדמו בהתנגדות, חסמו את הגשר שעליו הגיעו העובדים לעבודתם והפסיקו את הייצור. האבטחה והניהול נסטלו, כל המצב יצא משליטה.

לכן המושל, שלמד על ההתפרצויות החדשות, לא משך, וצבא יצא לדכא את המרד מימבורג (כיום קינגפיספ), אשר חנק את המרד המתהווה בכוח. למראה הרובים, היצרנים חידשו את הייצור, ולכן הם התחילו לתפור את המורדים, שבזכותם כמעט כולם הלכו לעבודה קשה.

לאחר פיתרון כל התנאים והנושאים, החלה המפעל לעבוד בביטחון, תוך התמדה מתמדת, ובכן, עד מלחמת העולם הראשונה והמהפכה. עם כניסתה של רוסיה הסובייטית, נהרסו דרכי סחר שהוקמו, הנהלת המפעל באדם של בני קנופ ברחה לחו"ל, הרסה את כל החוזים הקיימים. איש לא ניסה למצוא שווקים חדשים, כך שהפעם הראשונה בהיסטוריה החלה השממה של קרנהולם.

הרכוש הרקוב וההרוס נאסף רק בשנים האחרונות של המלחמה, בשנת 1944, שוב נשמו בו חיים, התיקונים תוקנו, ציוד נרכש וענק השינה נהם בכל רחבי אירופה. כתוצאה מכך הצליח המפעל להביא למתקני ייצור בהלם, עד כדי כך שעד סוף 1980, קצת יותר מאלף אלף איש עבדו שוב לטובת כל היצרן.

באופן טבעי, לאחר קריסת ברית המועצות, היה צורך להפריט את התעשייה שהופיעה בשטחה של אסטוניה, והחברה השבדית עמדה בראש ההוקרה של ענקית האריגה.

לא משנה מה מישהו יגיד, לא רק ברוסיה הפרסטרויקה הם לא יכלו לשמור על כושרם של מפעלים סובייטים, אך בהיותם בשליטת אירופה, מפעל זה לא יכול היה לסבול את שינויי השוק, ובשנת 2008 מספר העובדים הצטמצם ל -1,500 עובדים. המפעל המשיך להפסיד. אז שנה לאחר מכן, הכל הפך לפשיטת רגל מוחלטת ולסגירת היצרן.

כיום מדובר בשטחים יתומים שמחפשים משקיע כבר עשר שנים.

ובכן, ובהסתכלות על דוגמאות מוצלחות של לונדון, ניו יורק והמבורג, לתושבי נארבה יש את הזכות לסמוך על שחזור וגלגול של שטחים, הם מאמינים כי לופט אופנתי עולמי יכול להפיח חיים חדשים במקומות נטושים. אבל נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו באמת צריכים הרבה כסף כדי לשחזר, הרבה מגונה, וזה רחוק מהעובדה שההשקעות יוכלו פעם להשתלם.

סיורים החלו להיות מובלים לכאן, כמו שהם מקיימים קונצרטים קטנים ואירועים שונים, אך הם עדיין רחוקים מפעילות אמיתית. לכן אני באופן אישי מקווה שענקית השינה פשוט נרדמה והמתינה לבעלים חדשים, וההנהגה האסטונית תוכל להרגיע את השטח הנטוש.