הייתי צריך להיות חכם: המלח עבר בחיים לאחר שבילה 133 יום על רפסודה באוקיאנוס

זה היה שיא מלחמת העולם השנייה כאשר פאן ליאן הסינית הלכה לשרת באוניית נוסעים בריטית. הוא פנה לחופי דרום אמריקה כשצוללת גרמנית פתאום החלה לירות לעברו רקטות. כתוצאה מכך שקעה האוניה במהירות. כשהבין זאת הצעיר לא היסס, למרות העובדה שלא יכול היה לשחות, לבש אפוד מגן וקפץ מעל הסיפון. זה בדיוק מה שהציל אותו מהפיצוץ שקרה במהרה. בין ההריסות היה האיש מזל למצוא רפסודה להצלת חיים, שהפך לימים לביתו במשך 133 יום ארוך, עד שנשמר לבסוף. כך התחיל סיפורו של אדם שלא רק הצליח לשרוד, אלא גם הפך במקביל לבעלי תקליטים בזמן שבילה לבדו באמצע האוקיאנוס. אז איך בדיוק הוא הצליח?

בהתחלה לא היה קשה לעשות זאת, מכיוון שהרפסודה הייתה מצוידת היטב במזון, מים, לפידים, פנסים וחבל. לאחר שנגמר האספקה, פאן ליאן נאלצה ללמוד לשרוד. הוא החל להשתמש במקטורן שלו כדי לאסוף מי גשמים, ויצר וו ממעיין מפנס כדי לתפוס דגים. הוא אפילו הצליח לתפוס שחפים: לשם כך הוא הניח אצות בצנצנת מקופסאות שימורים, שאסף מתחתית הרפסודה, וליד חתיכת דג. ברגע ששחף כלשהו הובל ל"קן "דומה וישב בקרבת מקום, תפס אותו אדם במהירות. ליון נמלט מההשלכות של חוסר פעילות ממושכת, לין החל לקשור את עצמו בחבל לרפסודה ולשחות מדי פעם באוקיאנוס.

כאשר כרישים החלו להופיע בסביבה, המלח לא פחד. להפך, הוא החל לפתות אותם עם דגים קטנים לתפוס, והשתמש בציפורן כנשק. בימים יבשים במיוחד הוא שתה את דמם של טורפים וציפורים אלה, כדי לא למות מהתייבשות, והבשר התייבש בשמש. בעיר הולדתו בהינאן הייתה מנה שעשויה מסנפירי כרישים ומעבים מיובשים בשמש. אז הוא עשה, וקיבל מעדן סיני.

כוויות שמש התחילו להיות כואבות יותר ויותר, ומצבו הנפשי של הרס הספינה החל להתדרדר. אבל יותר מכל הוא היה בדיכאון שהאוניות שפגש התעלמו מקריאתו לעזרה כשהן עברו במקום. עם זאת, כוחו הנפשי וצמאונו לחיים לא אפשרו לוותר, ואז יום אחד הבחין פתאום שצבע המים השתנה, מה שאומר שבמקום כלשהו ליד צריך להיות חוף. עד מהרה ראה סירת דייג והחל לצרוח לעזרה. שלושה דייגים ברזילאים פנו לכיוונו, ואחרי זמן מה הוא כבר ניצל ונלקח לבית החולים. זה היה 5 באפריל 1943.