מלחמות האופיום: איך הבריטים קיבלו את דרכם ואילצו את הסינים לעשן אופיום

מלחמות האופיום שביצעה בריטניה ומספר מדינות אחרות היו תוצאה של העובדה שסין לא אפשרה לספינות הסוחר הבריטיות להיכנס לנמליה. לסין היו די דרכי סחר יבשתיות מספיקות לקשרים עם העולם המערבי, אך הקיסרים הסינים לא ראו לנכון לשלוט על אזורי החוף ולהילחם בפיראטיות כדי לסחור עם האירופאים, שכונו ברברים במדינה. מסיבה זו, מאז המאה ה- XIV, הייתה האימפריה איסור על כל סחר ימי, מה שהוביל בסופו של דבר למלחמות האופיום.

סין מאז אימפריית צ'ינג הייתה מדינה סגורה שהייתה לה קשר מועט עם העולם החיצון. אולי זה מילא תפקיד חיובי בעובדה שרוב שטחה של סין מעולם לא הייתה מושבה מערבית, כפי שקרה כמעט עם כל מדינות דרום מזרח אסיה. אך מצב העניינים הזה לא התאים לבריטניה, כמו גם לצרפת ופורטוגל, שרצו סחר מלא עם סין והרחבת תחום השפעתם. האירופים לא היו זקוקים לטריטוריה, הם היו צריכים שוק. אך שום בקשה או איום לא יכלו לשכנע את הקיסרים הסינים לשתף פעולה, והאיסור הוסר רק באופן חלקי למשך זמן קצר ואז שוחזר שוב. ספינות הים הבריטיות הורשו להיכנס לנמל אחד בלבד לרכישת סחורות סיניות, והסוחרים הסינים עצמם לא ששו מאוד לרכוש סחורות אירופאיות, מה שיצר חוסר איזון סחר בכיוון האימפריה הסינית.

מסיבה זו, החליטו הבריטים הערמומיים ללכת בצד השני ולהטיל על סין מצרך אחד יקר - אופיום. הם החלו לייבא תרופה זו מבנגל ולהפיץ אותה בקרב סינים החיים בערי נמל. הסחר, כמובן, התנהל באופן בלתי חוקי, תוך הפרה של כל גזרותיהם של הקיסרים הסינים, שאסרו על מכירת אופיום ושימוש בו, אך הבריטים באותו זמן השיגו את מטרתם. כבר בשנות ה- 1830 ניתן היה להשוות בין רווחי המסחר הבריטי עם הסינים, והאופיום היה מעורב באוכלוסייה רחבה של האימפריה, החל מבכירים צבאיים בכירים ועד פקידים במחוזות מרוחקים.

גם מלחמת האופיום הראשונה 1840-1842 וגם מלחמת האופיום השנייה של 1856-1860, שבמהלכה בעלות הברית המערבית הגיעו בקלות לבייג'ינג, הסתיימו בתבוסת אימפריית צ'ינג. בעקבות שתי המלחמות הללו נאלצה סין לחתום על הסכמי שלום משפילים, לאפשר לסוחרים גישה למדינה ולשלם סכום פיצוי משמעותי.